יום ראשון, 6 בדצמבר 2009

לא לפני הילדים

לפני שאספר חוויות מהתסכית החדש שהעלינו, אני רוצה לפתוח בהזמנה ובהתנצלות. ב-17 לדצמבר, יום ה', יתקיים בכנס "מאורות" בירושלים אירוע של קבוצת מספרי הסיפורים: הקלטה חיה של תסכית קומי. התסכית שנקליט הוא "תינוקות שנשבו", על פי סיפורו של חגי אברבוך, העוסק בשלושה ישראלים הנתקלים בקשיי התמודדות עם מחשב הספינה שלהם, אופק, שמפתח אישיות... בעייתית. אם הייתם בהקלטה החיה שלנו בכנס "רברטיקון", הפעם מדובר באירוע קצת אחר: החלטנו לתת לתסכית הקומי המוצלח הזה את הכבוד הראוי לו, ולכן עשינו עליו חזרות, כך שהפעם ההקלטה לא תופרע רבות עם בימוי, שינויי אפקטים, צחוקים וסודות מאחורי הקלעים, אלא תוקדש בעיקר לתסכית עצמו. אנחנו מקווים לראות אתכם שם. אגב, אם אתם חובבי מדע בדיוני, אני ממליצה בחום לבדוק את התוכניה של כנס מאורות: מלבד האירוע שלנו, יש שם הרבה הרצאות, סדנאות, פאנלים ואירועים אחרים שעשויים לעניין אתכם. 



עבר זמן רב מהרגיל בין התסכית האחרון שפרסמנו לתסכית הנוכחי. למרות שאנחנו משתדלים לשמור על שגרת עדכונים מדי שלושה שבועות עד חודש, לפעמים ההקלטות מתעכבות בגלל נסיבות שאינן בשליטתנו. התסכית הנוכחי הוקלט כאשר חלק מהדמויות, המדברות זו עם זו, למעשה הקליטו בימים שונים ונאלצנו לחבר את ההקלטות שלהם יחד. זה אמנם נעשה לעיתים בתסכיתים, אך הפעם היתה ההקלטה מפוצלת כל כך שרוב השחקנים לא פגשו זה את זה. זה מקשה כמובן על מלאכת ההקלטה וגם על מלאכת העריכה, אבל לפעמים זהו הכרח, ובמיוחד במקרה המעניין של הקלטת התסכית "חגבים", שהוא אחד התסכיתים הקשים יותר לעיכול שפרסמנו (הוא עוסק באפוקליפסה מהסוג המלוכלך).

זו היתה הפעם הראשונה שעבדנו כקבוצה עם ילד – ברק לנדסמן, בן 7, בנה של כותבת התסכית קרן (שאחראית גם לתסכיתים המצוינים "המטלית", "מחשבות באפלה", "בלדה לחובש", ולתסכות של "יקיצה"). כבמאית, אני נרתעת אינסטינקטיבית מעבודה עם ילדים: לא בגלל שיש לי משהו נגדם, אלא בגלל שהם לא צפויים, לא מרוכזים, קשה להם לקבל הוראות בימוי והם מתעייפים מהר ולא נהנים לחזור על שורות יותר מפעם אחת (מי שמתעניין לקרוא על עבודה מאתגרת עם ילדים, יכול למצוא את זה בטור המאלף של נעמי וינר "מרמים את זה", על תעשיית הקולנוע והטלויזיה בארץ). אחרי ההקלטה של "חגבים", הרצון שלי לעבוד עם ילדים לא התגבר, אבל הרצון לעבוד עם ברק לנדסמן – בהחלט כן. הוא היה שקט, מרוכז, הקשיב להוראות בימוי, והכי חשוב – שיחק מצוין. כמובן, תרמה מאוד העובדה שאבא שלו שיחק את אבא שלו בתסכית. :) הפרדוקס היה הצורך להגן עליו מהתכנים הקשים של התסכית המזוויע (מבחינת תוכן, לא מבחינת איכות התסכית) שאמא שלו כתבה, לא ממש חומר לקלטות ילדים להאזנה לפני השינה. כמו שירלי טמפל בזמנה, שהיתה מבוגרת דיה כדי להצטלם לסרטים אבל צעירה מכדי לצפות בסרטיה בקולנוע, גם ברק לנדסמן בודאי יאלץ לחכות כמה שנים לפני שירשו לו להקשיב לתסכית שהוא משתתף בו. מצד שני, הבטחנו בתמורה שהתסכיתים הבאים יהיו פחות מפחידים ויותר מצחיקים. אולי לא לגיל 7, אבל גם לגדולים מותר להקשיב לתסכית בלי לחשוש שירצחו על ידי עקרות בית מטורפות, או שארבה ישמיד את כל האוכל שלהם.


אל תתרגלו לזה, כן?

רותם ברוכין

אין תגובות: