דבר מה הקשור לענבים
את מפגשי ההקלטות והעריכות של קבוצת מספרי הסיפורים בחודשיים האחרונים השקענו באינטנסיביות רבה בתסכיתי פרס גפן. כמו שאתם יכולים לראות, מספר שיא של חמישה תסכיתים עלו לאתר, כמעט שעתיים של הקשבה (!), וללא ספק הפרוייקט הכי גדול שלנו עד היום. פרס גפן הוא פרס בחירת קהל הניתן מדי שנה על ידי אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, בכמה קטגוריות, כולל זו של הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שפורסמו באותה שנה, שאותם אנחנו מקליטים.
קצת מצחיק לקרוא להם "תסכיתי פרס גפן", כשהם למעשה לא תסכיתים אלא אודיו-בוקס, ספרי שמע, או בעצם - סיפורי שמע (אודיו סטוריז?), המוקלטים בדיוק כפי שהם נכתבו, ולא בצורה הרגילה בה אנחנו מעבדים את הסיפורים ומתאימים אותם לפורמט המתוסכת. זו חוויה מעניינת בפני עצמה, כאשר צריך לעבוד עם טקסט קיים שבמקרה אחר היינו מעבדים או משנים, ובמקרה הזה נותר לנו רק להתגמש סביבו עם בימוי, משחק ומוסיקה, תוך כדי שמירה מקסימלית על רוח הסיפור. שלא כמו בדרך כלל, ההחלטות האמנותיות הגדולות שלנו נוגעות בעיקר לאווירה, לפרשנות שלנו לסיפור. זו עבודה פשוטה יותר מצד אחד בגלל שאין צורך בעיבוד הפורמט, מורכבת יותר בגלל ההקלטות הארוכות מהרגיל, והסיפורים שאסור לשנות בהם ניסוחים ואפילו מילים בודדות, וכמובן - לחוצה, כדי להעלות בזמן את כל התסכיתים.
הסיפורים "אמא של חייל", "מחשבות ובאפלה", וברובו, "בלדה לחובש", מהווים מונולוג אחד ארוך, ונשענו ברובם על שחקן או שחקנית אחת. לעומתם, הסיפור "גרטרוד בישלה דייסה" הוא כמעט תסכית בפני עצמו - שתי דמויות בדיאלוג. עם "כוכב ציפור האש", הסיפור הארוך ביותר, הסתבכנו קצת בהתחלה - בסיפור יש לא מעט דמויות, והתפקידים הראשיים דרשו ילד בן ארבע וילד בן עשר. לאחר התלבטות וכמה אודישנים הגענו למסקנה שמבוגרים לא נשמעים אמינים דיים כילדים, ושלא נספיק למצוא ילדים מתאימים בזמן, והקלטנו את הסיפור כולו עם מקריא אחד (וקול נוסף למחשב), מה שהוכיח את עצמו כהחלטה מצוינת, לטעמי. כמובן, כל העבודה הזו התבססה על יכולותיהן של כותבות המוצלחות שעלו לגמר פרס גפן - יעל מיכאלי, יעל פורמן, לאורה הדס וקרן לנדסמן.
אז למה "תסכיתי" פרס גפן? גם בגלל ש"סיפורי אודיו פרס גפן" לא נשמע כל כך טוב, אבל כנראה שיותר מהכל בגלל סיבה היסטורית, שגם אחראית בעקיפין להקמת קבוצת מספרי הסיפורים. זה התחיל בקיץ שעבר, בעודי חברה בועד אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, ואנחנו שוברים את הראש על דרכים לקידום הפרס הספרותי ע"ש עמוס גפן. אהוד מימון, עורך ומתרגם, הציע שנקליט את הסיפורים המועמדים לפרס כפודקאסטים. הייתי ספקנית מאוד בהתחלה - מי ירצה להקשיב לסיפורים מוקלטים? זה עבר מהעולם בשנות השבעים. אבל כל הנוכחים תמכו מאוד ברעיון, והמפיקה שלי אז, קרן לנדסמן, הרימה את הכפפה. זו היתה הקלטה מהירה מאוד כדי להוציא את הסיפורים בזמן, לא קרובה בכלל לאיכות הדברים שאנחנו עושים היום: תנאי הקלטה לא מספקים (בית עם חתולים, שהפריעו תמיד בטייק המושלם), עריכה של כמה מתנדבים שלמדו את תוכנת העריכה לראשונה בסופשבוע מרתוני אחד, וליהוק-בזק מתוך שחקנים שהכרתי מהפקות קודמות, שהקליטו כמה ימים עד אמצע הלילה. אחד מהשחקנים האלו היה ניר קיטרו, שהיה אולי הנלהב מאוד מכולנו מהפרוייקט, והוא שכנע גם אותי שתסכיתים וספרי אודיו הם לא העבר, אלא העתיד. התלהבות דומה גילינו כשסיפרנו על הרעיון (עוד באותו יום) לסתיו דריימן, שאני וניר הכרנו בעבודה על "מותו וחייו של ליאם או'לירי", והשלים את החוליה החסרה בפרויקט - מפיק מוסיקלי, מלחין ועורך. ההתלהבות של שני אלו היתה מדבקת, והתגובות המצויינות שקיבלנו על תסכיתי פרס גפן היו כמו ברכת הדרך להקמת קבוצת מספרי הסיפורים. מאוחר יותר הצטרף אלינו המפיק הנהדר שי שחם, שדאג להתניע את כל הפרויקט ולהכניס אותנו לעבודה רציפה. מהר מאוד מצאתי את עצמי, אחרי שנים של קריאת ספרים וסיפורים מהנייר בלבד - או במקרה הכי גרוע, ממסך המחשב - נסחפת אל העולם של התסכיתים וספרי השמע, והיום אני מקשיבה להם כמעט בכל מקום.
תסכיתי פרס גפן, שעלו היום, בעצם סוגרים שנה למאורע שהוביל להקמתה של קבוצת מספרי הסיפורים, וזו נקודה יפה לסגור גם את הפוסט, ולהזמין אתכם להקשיב, להיסחף בקסם, ולספר לנו מה חשבתם. וכמובן, אל תשכחו להצביע לפרס גפן!
את מפגשי ההקלטות והעריכות של קבוצת מספרי הסיפורים בחודשיים האחרונים השקענו באינטנסיביות רבה בתסכיתי פרס גפן. כמו שאתם יכולים לראות, מספר שיא של חמישה תסכיתים עלו לאתר, כמעט שעתיים של הקשבה (!), וללא ספק הפרוייקט הכי גדול שלנו עד היום. פרס גפן הוא פרס בחירת קהל הניתן מדי שנה על ידי אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, בכמה קטגוריות, כולל זו של הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שפורסמו באותה שנה, שאותם אנחנו מקליטים.
קצת מצחיק לקרוא להם "תסכיתי פרס גפן", כשהם למעשה לא תסכיתים אלא אודיו-בוקס, ספרי שמע, או בעצם - סיפורי שמע (אודיו סטוריז?), המוקלטים בדיוק כפי שהם נכתבו, ולא בצורה הרגילה בה אנחנו מעבדים את הסיפורים ומתאימים אותם לפורמט המתוסכת. זו חוויה מעניינת בפני עצמה, כאשר צריך לעבוד עם טקסט קיים שבמקרה אחר היינו מעבדים או משנים, ובמקרה הזה נותר לנו רק להתגמש סביבו עם בימוי, משחק ומוסיקה, תוך כדי שמירה מקסימלית על רוח הסיפור. שלא כמו בדרך כלל, ההחלטות האמנותיות הגדולות שלנו נוגעות בעיקר לאווירה, לפרשנות שלנו לסיפור. זו עבודה פשוטה יותר מצד אחד בגלל שאין צורך בעיבוד הפורמט, מורכבת יותר בגלל ההקלטות הארוכות מהרגיל, והסיפורים שאסור לשנות בהם ניסוחים ואפילו מילים בודדות, וכמובן - לחוצה, כדי להעלות בזמן את כל התסכיתים.
הסיפורים "אמא של חייל", "מחשבות ובאפלה", וברובו, "בלדה לחובש", מהווים מונולוג אחד ארוך, ונשענו ברובם על שחקן או שחקנית אחת. לעומתם, הסיפור "גרטרוד בישלה דייסה" הוא כמעט תסכית בפני עצמו - שתי דמויות בדיאלוג. עם "כוכב ציפור האש", הסיפור הארוך ביותר, הסתבכנו קצת בהתחלה - בסיפור יש לא מעט דמויות, והתפקידים הראשיים דרשו ילד בן ארבע וילד בן עשר. לאחר התלבטות וכמה אודישנים הגענו למסקנה שמבוגרים לא נשמעים אמינים דיים כילדים, ושלא נספיק למצוא ילדים מתאימים בזמן, והקלטנו את הסיפור כולו עם מקריא אחד (וקול נוסף למחשב), מה שהוכיח את עצמו כהחלטה מצוינת, לטעמי. כמובן, כל העבודה הזו התבססה על יכולותיהן של כותבות המוצלחות שעלו לגמר פרס גפן - יעל מיכאלי, יעל פורמן, לאורה הדס וקרן לנדסמן.
אז למה "תסכיתי" פרס גפן? גם בגלל ש"סיפורי אודיו פרס גפן" לא נשמע כל כך טוב, אבל כנראה שיותר מהכל בגלל סיבה היסטורית, שגם אחראית בעקיפין להקמת קבוצת מספרי הסיפורים. זה התחיל בקיץ שעבר, בעודי חברה בועד אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, ואנחנו שוברים את הראש על דרכים לקידום הפרס הספרותי ע"ש עמוס גפן. אהוד מימון, עורך ומתרגם, הציע שנקליט את הסיפורים המועמדים לפרס כפודקאסטים. הייתי ספקנית מאוד בהתחלה - מי ירצה להקשיב לסיפורים מוקלטים? זה עבר מהעולם בשנות השבעים. אבל כל הנוכחים תמכו מאוד ברעיון, והמפיקה שלי אז, קרן לנדסמן, הרימה את הכפפה. זו היתה הקלטה מהירה מאוד כדי להוציא את הסיפורים בזמן, לא קרובה בכלל לאיכות הדברים שאנחנו עושים היום: תנאי הקלטה לא מספקים (בית עם חתולים, שהפריעו תמיד בטייק המושלם), עריכה של כמה מתנדבים שלמדו את תוכנת העריכה לראשונה בסופשבוע מרתוני אחד, וליהוק-בזק מתוך שחקנים שהכרתי מהפקות קודמות, שהקליטו כמה ימים עד אמצע הלילה. אחד מהשחקנים האלו היה ניר קיטרו, שהיה אולי הנלהב מאוד מכולנו מהפרוייקט, והוא שכנע גם אותי שתסכיתים וספרי אודיו הם לא העבר, אלא העתיד. התלהבות דומה גילינו כשסיפרנו על הרעיון (עוד באותו יום) לסתיו דריימן, שאני וניר הכרנו בעבודה על "מותו וחייו של ליאם או'לירי", והשלים את החוליה החסרה בפרויקט - מפיק מוסיקלי, מלחין ועורך. ההתלהבות של שני אלו היתה מדבקת, והתגובות המצויינות שקיבלנו על תסכיתי פרס גפן היו כמו ברכת הדרך להקמת קבוצת מספרי הסיפורים. מאוחר יותר הצטרף אלינו המפיק הנהדר שי שחם, שדאג להתניע את כל הפרויקט ולהכניס אותנו לעבודה רציפה. מהר מאוד מצאתי את עצמי, אחרי שנים של קריאת ספרים וסיפורים מהנייר בלבד - או במקרה הכי גרוע, ממסך המחשב - נסחפת אל העולם של התסכיתים וספרי השמע, והיום אני מקשיבה להם כמעט בכל מקום.
תסכיתי פרס גפן, שעלו היום, בעצם סוגרים שנה למאורע שהוביל להקמתה של קבוצת מספרי הסיפורים, וזו נקודה יפה לסגור גם את הפוסט, ולהזמין אתכם להקשיב, להיסחף בקסם, ולספר לנו מה חשבתם. וכמובן, אל תשכחו להצביע לפרס גפן!
רותם ברוכין.
