ב-1 באוגוסט 2009 ישבתי עם חברים במסעדה בתל אביב. אכלנו, דיברנו, צחקנו. ערב רגיל.
בדרך הביתה שמענו ברדיו ששניים וחצי קילומטר מהמסעדה בה ישבנו, בוצע טבח בנערים ונערות בבר-נוער בבית אגודת הלהט"ב (אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטראנסקסואלים בישראל). לא ממש הבנו את משמעות הידיעה, אפילו מה בדיוק קרה, אבל באותו ערב כבר היה ברור שזו המכה הקשה ביותר שנחתה על קהילת הגאווה בארץ. במהלך אותו לילה התחילו לזרום אלי טלפונים מודאגים מחברים וקרובים ששואלים לשלומי ואם "הייתי שם". תחושות התדהמה וחוסר האונים נמשכו בימים הבאים, וכל אחד התמודד איתם בדרכו – באבל, בצעדות, במשמרות מחאה, בעצרות, בהחלפת התמונות בפייסבוק לדגלי גאווה, בסיוע לפצועים, בשהייה ארוכה וחסרת אונים במרכז הגאה.
קבוצת מספרי הסיפורים מורכבת בבסיסה מארבעה אנשים, אשר שלושה מהם משתייכים לקהילת הגאווה. גם אנחנו ניסינו להתמודד עם הכאב, התדהמה והאבל. הדרך שלנו להתמודד היתה לעשות את הדבר שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – תסכיתים. אני ויעל פורמן, אחת הכותבות המוכשרות שלנו (שאת התסכיתים הקודמים פרי עטה, "גונזזו" ו"גרטרוד בישלה דייסה" ניתן למצוא בספריה שלנו), חשבנו במקביל על הרעיון להקדיש תסכית לנושא הסובלנות, ואף על פי שכבר היה לנו לו"ז הקלטה מסודר לשבועות הקרובים, שינינו אותו כדי שנוכל לעסוק בנושא הבוער שעל ליבנו.
בשבועות שלאחר הטבח עברה על כולנו תקופה קשה, תקופה של פחד, של אימה ובעיקר של שאלות שכבר שנים לא שאלנו את עצמנו: האם אנחנו בטוחים? האם לצאת מהארון יכול לגרום למותנו? האם עלינו להסתיר את סממני הגאווה שאנחנו חושפים היום בכל הזדמנות? ובעיקר, עד כמה רחוק יכולה להגיע השנאה ואי-הסובלנות?
את הרגשות, החששות והמחשבות האלו גילמנו ב"תשכח ימיני". גיבור הסיפור הוא יובל, אדם רגיל שמוצא את עצמו יום אחד במקום שבו הוא מיעוט, במקום שבו הוא שונה, במקום שבו הוא "סוטה", "בעל מום", "חוטא נגד האל" – כל זה, בגלל תכונה שהיא חלק ממנו, שאין באפשרותו לשנות, שהיא דבר טבעי ובלתי ניתן להשפעה.
התסכית אינו מדבר כמובן באופן ישיר על הטבח או על הקהילה הגאה, אלא עוסק בסובלנות ובעיקר באי-סובלנות (על כל צדדיה המגוחכים והגזעניים) על דרך המטאפורה. זוהי התרומה הקטנה שלנו למאבק בהומופוביה ובגזענות.
בתקווה לפוסטים אופטימים יותר בעתיד,
שי שחם
מפיק פרוייקט מספרי הסיפורים.
2 תגובות:
וואו! עד עכשיו הקשבתי לתסכית כבר פעמיים, אבל עד שלא קראתי את הבלוג לא הבנתי איזה מסר עמוק יש לו. עכשיו אחרי שקראתי את זה אני מסתכלת על התסכית הזה מכיוון אחר לגמרי! עכשיו הסיפור הרבה יותר נוגע לליבי ויותר אמיתי!
למרות שאני לא קשורה לקהילה הזו אני לא מבינה את השנאה ואת האי- סובלנות, כמו שאתם קוראים לזה, שאנשים מרגישים כלפיה.
לפי דעתי אף אדם לא יכול לשנות או להחליט לשני מה הוא צריך להיות ואיך להתנהג. כל עוד השני לא עבר את הגבול ופגע במישהו או משהו יש לו את הזכות לחיות את חייו כמו שהוא רוצה ולהיות מה שהוא רוצה.
אז, התסכית הזה הוא ממש חזק ופשוט מצוין! תמשיכו עם עוד תסכיתים כאילה.
דבורה
קצת מאכזב שבמקום לדבר על סבלנות וסובלנות, על אהבת השונה ועל קבלת האחר, בסגנון חיובי, ישנו דגש על הסטיה הדתית ותעמולה אנטי דתית חריפה. נסיוני העשיר ורב השנים הוכיח לי שההומופובים שנתקלתי בהם היו גזעניים ובלתי סובלניים בלי קשר לזהותם הדתית. להיפך, לעיתים קיבלתי חיזוק אישי דוקא מאותם דתיים שפחדתי מהם. מסקנתי היתה, שלא הדת היא זו שיש לבקרה, אלה את הגזענות של אלה שמוצאים להם עלה תאנה בדמות הדת, החוק, המוסר או סתם ההרגלים שלהם מהבית.
ההתמקדות בדת היא טעות, או שהיא תרגיל טקטי כדי להסיט את הנושא העיקרי להתקפה על הדת ובכל לפתוח את אזנם וליבם של השומעים שבכל מקרה מתעבים את הדת ואת אנשיה.
ההומופוב שסבלתי ממנו הכי הרבה היה גם שונא הדת הגדול ביותר - אבא שלי.
הוסף רשומת תגובה