מספרי הסיפורים

האם זומבים חולמים על כבשים קטועות איברים?

2010-02-17T01:51:00.001+02:00

השבוע העלינו את התסכית "תינוקות שנשבו", על פי סיפורו המצחיק (ויש שיאמרו המבעית) של חגי אברבוך. את "תינוקות שנשבו" הקלטנו כבר לפני יותר מחודש, וכמו שהכותרת מרמזת בצורה לא עדינה כל כך, בזמן האחרון עסקנו פחות בהקלטת תסכיתים ויותר בכתיבת התסכית-זמר (מחזמר אודיו) שלנו, "זומבי.קון 2010", אותו תוכלו לראות לראשונה בהקלטה חיה בכנס עולמות, חול המועד פסח, באולם "זואה" (בית ציוני אמריקה).

כבר סיימנו את כתיבת התסכית-זמר עצמו, והשירים גם הם לקראת סיום, ואחרי שלושה סבבי אודישנים מצאנו סוף סוף את כל השחקנים וליהקנו את הדמויות. בפעם הקודמת שכתבתי כאן בבלוג על זומבי.קון 2010, היינו ממש בתחילת הכתיבה, זמן קצר בלבד אחרי שהחלטנו שהתסכית-זמר שלנו יעסוק בזומבים. בתור הכותבת בחבורה, ההחלטה מאוד הפתיעה אותי. כלומר, העובדה שהסכמתי לה הפתיעה אותי. בימים כתיקונם אני די מתעבת זומבים, והמילה היחידה שאני מסוגלת לכתוב עליהם היא "איכס". אבל כשהתחלנו לדבר על זה התברר לי שהאופן בו אני רואים זומבים צר בערך כמו האופן שאדם מן הישוב רואה חובבי מדע בדיוני ופנטסיה ("מה, אתם אוהבים חייזרים? סטאר טרק כזה?"). התסכית-זמר שלנו עוסק בפרשנות הרחבה יותר של המושג זומבים. במרכז העלילה עומד רועי, בחור צעיר וביישן שהוא במקרה גם זומבי - הזומבי היחיד, כך הוא חושב. אבל אז, חברתו הטובה מיכל מגלה על קיומו של כנס "זומבי.קון 2010", והשניים מחליטים לנסוע לשם ולראות האם באמת קיימים יצורים נוספים כמו רועי. ומה קורה אחר כך? בואו לכנס עולמות ותגלו... בינתיים, נמשיך לעדכן אתכם מתוך החזרות וההקלטות. כמו תמיד, נשמח לשמוע מכם פידבקים על התסכיתים שאנחנו מעלים ועל תסכיתים נוספים שתשמחו לשמוע.

רותם

קבוצת מספרי הסיפורים סוגרת שנה

2010-01-13T01:11:00.000+02:00

אז מה היה לנו השנה?

חייזרים מפסירכיה שמנסים להשמיד את כדור הארץ, אנשים מתים שממשיכים לקום בבוקר ולהכין קפה לבנות זוגם, יחידה מובחרת של מזדאבים, פיות של רמזורים, סושי ודירות להשכרה, אמהות של חיילים מהונדסים גנטית, שני ילדים ומחשב ממין נקבה שמנסים לשרוד יחד על כוכב משונה, חובש קרבי שהורג חייזרים בעזרת אמצעים רפואיים, בובות מהלכות וכלבים מדברים, כורים שויתרו על גופם מרצון, כוכב בו השמאליים הם הרוב והימניים הם זן נכחד ונרדף, אישה שהחליטה לנקות את הבית ולא לוקחת שבויים, אפוקליפסת חגבים, ועכשיו – אלה שסובלת מריכוזיות יתר ואל שסובל מחוסר ביטחון עצמי פוגשים ערס עם נטיות אמנותיות.

היתה לנו שנה מרתקת, פורה, מלאה ביצירה, תוצרים והכי חשוב – פרגון. קיבלנו פידבקים נהדרים על התסכיתים, שגרמו לנו לשמוח, שוב ושוב, על הקמת קבוצת מספרי הסיפורים. העבודה המשותפת פתחה בפנינו עולמות חדשים, אתגרה אותנו, ולימדה אותנו משהו חדש כמעט בכל מפגש. את שנת 2009 אנחנו סוגרים עם התסכית "אביב", שהיה מרגש במיוחד עבורי, כי אחרי כמעט שנה של עבודה רציפה, זו הפעם הראשונה שהקלטנו תסכית המבוסס על סיפור שלי. העבודה על התסכיתים מבחינתי היא כמו בית ספר בכל התחומים המעורבים בהקלטות – המשחק, הבימוי, המוסיקה, הכתיבה ואפילו העריכה. אני אסירת תודה על שהזדמן לי לעבוד עם חברי הקבוצה המוכשרים כל כך, כל אחד בתחומו. "אביב", יותר מכל מה שהוקלט לפניו, מראה בעיני כמה למדנו והתקדמנו. ויש עוד הרבה מה ללמוד...
זה גם מקום טוב להודות לשחקנים הנהדרים, הרבים מכדי למנות, שעבדו איתנו בשנה האחרונה, וחשוב אף יותר, לצוות המתסכתות והכותבות המוכשרות שלנו, שבלעדיהן לא היינו מקליטים אפילו חצי ממה שהקלטנו: יעל פורמן, קרן לנדסמן, אביגיל רבין וטליה נירגד-חסון, שכולן עיבדו סיפורים לתסכיתים, וחלקן כתבו תסכיתים מקוריים נפלאים עבור הקבוצה. זה גם המקום לציין שאנחנו תמיד מחפשים כותבים ומעבדים חדשים שיספקו לנו חומרים ויסייעו להקל את הלחץ על המתסכתות העמוסות שלנו.

ולסיום, קצת ממה שתשמעו בעתיד: בחודש הבא יעלה התסכית הקומי "תינוקות שנשבו", על פי סיפורו של חגי אברבוך – אם הייתם בכנס מאורות, שמעתם אותנו מקליטים אותו בהקלטה חיה. ואחר כך – שלושה תסכיתים קצרצרים, תסכית אחד כל כך ארוך שאנחנו מקליטים ומעלים אותו בשני חלקים (!), והמיוחד מכולם: זומבי.קון 2010 – התסכית-זמר, מחזמר האודיו שלנו, שיחשף לראשונה בהקלטה חיה בכנס עולמות 2010, המתקיים בבית ציוני אמריקה (ZOA). מדובר במחזמר קומי מקורי, עם שירים מקוריים (שנכתבים ומולחנים על ידי סתיו שלנו, כמובן), וכיוון שהוא יוקלט בהקלטה חיה רק פעם אחת – אנחנו ממליצים מאוד שלא לפספס... פרטים נוספים יופיעו בהמשך באתר מספרי הסיפורים ובאתר עולמות. בינתיים, אם אתם יודעים לשיר ולשחק ורוצים לקחת חלק – כתבו לנו למייל storytellersil@gmail.com ונזמין אתכם לאודישן.

כמו תמיד, אבל בסיכום שנה במיוחד, נשמח לשמוע מכם התרשמויות וביקורות– מה אתם אוהבים לשמוע? מה אתם פחות אוהבים? מה היו התסכיתים החביבים עליכם ביותר עד היום? האם אתם אוהבים את האימה, הקומדיה, הדרמה? מה הייתם רוצים לשמוע יותר, ומה אנחנו לא עושים והייתם רוצים שנעשה? כתבו לנו למייל, או אפילו כאן בבלוג.

רותם

לא לפני הילדים

2009-12-06T16:16:00.000+02:00

לפני שאספר חוויות מהתסכית החדש שהעלינו, אני רוצה לפתוח בהזמנה ובהתנצלות. ב-17 לדצמבר, יום ה', יתקיים בכנס "מאורות" בירושלים אירוע של קבוצת מספרי הסיפורים: הקלטה חיה של תסכית קומי. התסכית שנקליט הוא "תינוקות שנשבו", על פי סיפורו של חגי אברבוך, העוסק בשלושה ישראלים הנתקלים בקשיי התמודדות עם מחשב הספינה שלהם, אופק, שמפתח אישיות... בעייתית. אם הייתם בהקלטה החיה שלנו בכנס "רברטיקון", הפעם מדובר באירוע קצת אחר: החלטנו לתת לתסכית הקומי המוצלח הזה את הכבוד הראוי לו, ולכן עשינו עליו חזרות, כך שהפעם ההקלטה לא תופרע רבות עם בימוי, שינויי אפקטים, צחוקים וסודות מאחורי הקלעים, אלא תוקדש בעיקר לתסכית עצמו. אנחנו מקווים לראות אתכם שם. אגב, אם אתם חובבי מדע בדיוני, אני ממליצה בחום לבדוק את התוכניה של כנס מאורות: מלבד האירוע שלנו, יש שם הרבה הרצאות, סדנאות, פאנלים ואירועים אחרים שעשויים לעניין אתכם.  

עבר זמן רב מהרגיל בין התסכית האחרון שפרסמנו לתסכית הנוכחי. למרות שאנחנו משתדלים לשמור על שגרת עדכונים מדי שלושה שבועות עד חודש, לפעמים ההקלטות מתעכבות בגלל נסיבות שאינן בשליטתנו. התסכית הנוכחי הוקלט כאשר חלק מהדמויות, המדברות זו עם זו, למעשה הקליטו בימים שונים ונאלצנו לחבר את ההקלטות שלהם יחד. זה אמנם נעשה לעיתים בתסכיתים, אך הפעם היתה ההקלטה מפוצלת כל כך שרוב השחקנים לא פגשו זה את זה. זה מקשה כמובן על מלאכת ההקלטה וגם על מלאכת העריכה, אבל לפעמים זהו הכרח, ובמיוחד במקרה המעניין של הקלטת התסכית "חגבים", שהוא אחד התסכיתים הקשים יותר לעיכול שפרסמנו (הוא עוסק באפוקליפסה מהסוג המלוכלך).
 זו היתה הפעם הראשונה שעבדנו כקבוצה עם ילד – ברק לנדסמן, בן 7, בנה של כותבת התסכית קרן (שאחראית גם לתסכיתים המצוינים "המטלית", "מחשבות באפלה", "בלדה לחובש", ולתסכות של "יקיצה"). כבמאית, אני נרתעת אינסטינקטיבית מעבודה עם ילדים: לא בגלל שיש לי משהו נגדם, אלא בגלל שהם לא צפויים, לא מרוכזים, קשה להם לקבל הוראות בימוי והם מתעייפים מהר ולא נהנים לחזור על שורות יותר מפעם אחת (מי שמתעניין לקרוא על עבודה מאתגרת עם ילדים, יכול למצוא את זה בטור המאלף של נעמי וינר "מרמים את זה", על תעשיית הקולנוע והטלויזיה בארץ). אחרי ההקלטה של "חגבים", הרצון שלי לעבוד עם ילדים לא התגבר, אבל הרצון לעבוד עם ברק לנדסמן – בהחלט כן. הוא היה שקט, מרוכז, הקשיב להוראות בימוי, והכי חשוב – שיחק מצוין. כמובן, תרמה מאוד העובדה שאבא שלו שיחק את אבא שלו בתסכית. :) הפרדוקס היה הצורך להגן עליו מהתכנים הקשים של התסכית המזוויע (מבחינת תוכן, לא מבחינת איכות התסכית) שאמא שלו כתבה, לא ממש חומר לקלטות ילדים להאזנה לפני השינה. כמו שירלי טמפל בזמנה, שהיתה מבוגרת דיה כדי להצטלם לסרטים אבל צעירה מכדי לצפות בסרטיה בקולנוע, גם ברק לנדסמן בודאי יאלץ לחכות כמה שנים לפני שירשו לו להקשיב לתסכית שהוא משתתף בו. מצד שני, הבטחנו בתמורה שהתסכיתים הבאים יהיו פחות מפחידים ויותר מצחיקים. אולי לא לגיל 7, אבל גם לגדולים מותר להקשיב לתסכית בלי לחשוש שירצחו על ידי עקרות בית מטורפות, או שארבה ישמיד את כל האוכל שלהם.
 

אל תתרגלו לזה, כן?
 
רותם ברוכין

עלילות קבוצת מספרי הסיפורים בחודש אוקטובר

2009-10-26T23:28:00.000+02:00

חודשי החגים, כמו שיודע כל מי שמרים הצגה, הפקה או כל דבר אחר, הם חודשים מקוללים. אי אפשר לקבוע שום חזרה, שום הקלטה, ועד שכבר קובעים משהו המשפחה והחג גונבים את אנשי הצוות. זה קשה על אחת כמה וכמה כשעובדים עם שחקנים מתנדבים.

כדי להקדים תרופה למכה, יצאנו לפגרה בתקופת החגים, אבל איכשהו, בכל זאת הצלחנו להיות עסוקים מעל הראש: בפסטיבל אייקון הוזמנו להקריא קטעים מתוך אוסף הסיפורים הספקולטיביים "היה יהיה" (המכונה גם "השנתון"). זהו פרויקט חדש של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, ובין הכותבים ניתן למצוא כמה מכותבי התסכיתים הוותיקים והאהובים שלנו. במהלך השקת הספר כמה משחקני הקבוצה הקריאו קטעים מתוך שלושה סיפורים מהשנתון, עליהם זכינו לתגובות חמות.

את היום המשכנו בכנס "רברטיקון", אירוע אלטרנטיבי של קהילת המדע הבדיוני והפנטסיה. בכנס ערכנו הקלטה חיה של תסכית, בנוכחות קהל ובהשתתפותו. לראשונה, היתה למאזינים הזדמנות להציץ בתהליך העבודה שלנו ומאחורי הקלעים – אל הליהוק, המשחק, תהליך הבימוי, בחירת האפקטים, הדיונים המוסיקליים, הויכוחים, הפשרות, הפשלות הקטנות, וכמובן - הרבה מאוד מהצחוקים והשטויות שקורות במהלך הקלטות, שאמנם הופכות אותן ליעילות פחות משהיינו רוצים, אבל למהנות הרבה יותר משקיווינו. מעבר להיותנו אנשי מקצוע, אנחנו קבוצת חברים טובים ומאוד נהנים לעשות את מה שאנחנו עושים ביחד, ונראה שזה היה ניכר בהקלטה, שזכתה מאוחר יותר לכינוי "המופע המטורף של קבוצת מספרי הסיפורים. הסיפור שהקלטנו באירוע נמצא בשלבי הפיכה לתסכית ("תסכות", כמו שאנחנו קוראים לזה), ויוקלט בקרוב בעזרת אותם שחקנים ששיחקו בהקלטה החיה (שהחומרים שיצאו ממנה, כפי שחשדנו, היו בלתי ניתנים לשימוש בגלל פרצי הצחוק של הקהל).

בעקבות ההקראה, ההקלטה ובאופן כללי, צברנו כבר כמות נכבדה של פניות מאנשים שרצו לשחק בתסכיתים, ולכן במהלך חודש אוקטובר ערכנו גם כמה ימי אודישנים מרוכזים. אנחנו תמיד מחפשים שחקנים וקולות חדשים, ובגלל אופי העבודה בתסכיתים האודישנים שלנו הם לא ממש אודישנים אלא יותר הקלטה למאגר קולות - כאשר מקליטים תסכית חדש כל שבועיים-שלושה, אין צורך לבחון אנשים לתפקיד מסויים, אלא פשוט לבדוק את מגוון הקולות שהם מסוגלים לעשות, את יכולות המשחק ואת קבלת הוראות הבימוי שלהם, את ההתמודדות שלהם עם טקסטים שונים, את הדמויות שהם מסוגלים להביא איתם מהבית. אנחנו בונים לאט לאט מאגר קולות גדול, ובסופו של דבר, בגלל ריבוי הדמויות וסגנונות התסכיתים, כמעט לכל מי שרוצה לשחק אפשר למצוא במוקדם או במאוחר תפקיד.

אחת השחקניות שהגיעו לאודישנים האלו היא אביגיל רבין, שהגיעה אלינו במיוחד מירושלים (מאוד התרשמנו מירושלמים, חיפאים ובאר-שבעים שהגיעו עד אלינו בשביל אודישן). לאביגיל נתנו את הטקסט של "המטלית", תסכית שעמדנו להקליט בזמן הקרוב, והיא שיחקה אותו טוב מכפי שדמיינו. אחת מההנאות שלי כבמאית היא לגלות שחקן מצויין חדש שלא הכרתי וללמוד לעבוד איתו, ובמקרה של "המטלית", תסכית של שחקנית אחת, זו בהחלט היתה הנאה שלמה. התסכית עוסק בעקרת בית, שרון, שמקליטה פודקאסט כדי לתעד את מאמציה לשמור על בית נקי. כל ניסיון לנקות עולה בתוהו – עד שהיא מצטרפת לאתר "המועדון הנקי של רוזה פינקלשטיין", ומשם הכל מתחיל להשתנות... את התסכית המקורי המוצלח הזה, שעלה בתחילת השבוע, כתבה קרן לנדסמן, ותוכלו לשמוע אותו כמובן בדף הספרייה באתר. כמו תמיד, נשמח לשמוע את תגובותיכם, ולקבל מכם תסכיתים או חומרים שמתאימים להפוך לתסכית.

רותם ברוכין

תשכח ימיני

2009-09-16T00:38:00.000+03:00

ב-1 באוגוסט 2009 ישבתי עם חברים במסעדה בתל אביב. אכלנו, דיברנו, צחקנו. ערב רגיל.

בדרך הביתה שמענו ברדיו ששניים וחצי קילומטר מהמסעדה בה ישבנו, בוצע טבח בנערים ונערות בבר-נוער בבית אגודת הלהט"ב (אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטראנסקסואלים בישראל). לא ממש הבנו את משמעות הידיעה, אפילו מה בדיוק קרה, אבל באותו ערב כבר היה ברור שזו המכה הקשה ביותר שנחתה על קהילת הגאווה בארץ. במהלך אותו לילה התחילו לזרום אלי טלפונים מודאגים מחברים וקרובים ששואלים לשלומי ואם "הייתי שם". תחושות התדהמה וחוסר האונים נמשכו בימים הבאים, וכל אחד התמודד איתם בדרכו – באבל, בצעדות, במשמרות מחאה, בעצרות, בהחלפת התמונות בפייסבוק לדגלי גאווה, בסיוע לפצועים, בשהייה ארוכה וחסרת אונים במרכז הגאה.

קבוצת מספרי הסיפורים מורכבת בבסיסה מארבעה אנשים, אשר שלושה מהם משתייכים לקהילת הגאווה. גם אנחנו ניסינו להתמודד עם הכאב, התדהמה והאבל. הדרך שלנו להתמודד היתה לעשות את הדבר שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – תסכיתים. אני ויעל פורמן, אחת הכותבות המוכשרות שלנו (שאת התסכיתים הקודמים פרי עטה, "גונזזו" ו"גרטרוד בישלה דייסה" ניתן למצוא בספריה שלנו), חשבנו במקביל על הרעיון להקדיש תסכית לנושא הסובלנות, ואף על פי שכבר היה לנו לו"ז הקלטה מסודר לשבועות הקרובים, שינינו אותו כדי שנוכל לעסוק בנושא הבוער שעל ליבנו.

בשבועות שלאחר הטבח עברה על כולנו תקופה קשה, תקופה של פחד, של אימה ובעיקר של שאלות שכבר שנים לא שאלנו את עצמנו: האם אנחנו בטוחים? האם לצאת מהארון יכול לגרום למותנו? האם עלינו להסתיר את סממני הגאווה שאנחנו חושפים היום בכל הזדמנות? ובעיקר, עד כמה רחוק יכולה להגיע השנאה ואי-הסובלנות?

את הרגשות, החששות והמחשבות האלו גילמנו ב"תשכח ימיני". גיבור הסיפור הוא יובל, אדם רגיל שמוצא את עצמו יום אחד במקום שבו הוא מיעוט, במקום שבו הוא שונה, במקום שבו הוא "סוטה", "בעל מום", "חוטא נגד האל" – כל זה, בגלל תכונה שהיא חלק ממנו, שאין באפשרותו לשנות, שהיא דבר טבעי ובלתי ניתן להשפעה.

התסכית אינו מדבר כמובן באופן ישיר על הטבח או על הקהילה הגאה, אלא עוסק בסובלנות ובעיקר באי-סובלנות (על כל צדדיה המגוחכים והגזעניים) על דרך המטאפורה. זוהי התרומה הקטנה שלנו למאבק בהומופוביה ובגזענות.

בתקווה לפוסטים אופטימים יותר בעתיד,

שי שחם

מפיק פרוייקט מספרי הסיפורים.

פרס גפן

2009-08-19T23:16:00.000+03:00

דבר מה הקשור לענבים

את מפגשי ההקלטות והעריכות של קבוצת מספרי הסיפורים בחודשיים האחרונים השקענו באינטנסיביות רבה בתסכיתי פרס גפן. כמו שאתם יכולים לראות, מספר שיא של חמישה תסכיתים עלו לאתר, כמעט שעתיים של הקשבה (!), וללא ספק הפרוייקט הכי גדול שלנו עד היום. פרס גפן הוא פרס בחירת קהל הניתן מדי שנה על ידי אגודה ישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, בכמה קטגוריות, כולל זו של הסיפורים הקצרים הטובים ביותר שפורסמו באותה שנה, שאותם אנחנו מקליטים.

קצת מצחיק לקרוא להם "תסכיתי פרס גפן", כשהם למעשה לא תסכיתים אלא אודיו-בוקס, ספרי שמע, או בעצם - סיפורי שמע (אודיו סטוריז?), המוקלטים בדיוק כפי שהם נכתבו, ולא בצורה הרגילה בה אנחנו מעבדים את הסיפורים ומתאימים אותם לפורמט המתוסכת. זו חוויה מעניינת בפני עצמה, כאשר צריך לעבוד עם טקסט קיים שבמקרה אחר היינו מעבדים או משנים, ובמקרה הזה נותר לנו רק להתגמש סביבו עם בימוי, משחק ומוסיקה, תוך כדי שמירה מקסימלית על רוח הסיפור. שלא כמו בדרך כלל, ההחלטות האמנותיות הגדולות שלנו נוגעות בעיקר לאווירה, לפרשנות שלנו לסיפור. זו עבודה פשוטה יותר מצד אחד בגלל שאין צורך בעיבוד הפורמט, מורכבת יותר בגלל ההקלטות הארוכות מהרגיל, והסיפורים שאסור לשנות בהם ניסוחים ואפילו מילים בודדות, וכמובן - לחוצה, כדי להעלות בזמן את כל התסכיתים.
הסיפורים "אמא של חייל", "מחשבות ובאפלה", וברובו, "בלדה לחובש", מהווים מונולוג אחד ארוך, ונשענו ברובם על שחקן או שחקנית אחת. לעומתם, הסיפור "גרטרוד בישלה דייסה" הוא כמעט תסכית בפני עצמו - שתי דמויות בדיאלוג. עם "כוכב ציפור האש", הסיפור הארוך ביותר, הסתבכנו קצת בהתחלה - בסיפור יש לא מעט דמויות, והתפקידים הראשיים דרשו ילד בן ארבע וילד בן עשר. לאחר התלבטות וכמה אודישנים הגענו למסקנה שמבוגרים לא נשמעים אמינים דיים כילדים, ושלא נספיק למצוא ילדים מתאימים בזמן, והקלטנו את הסיפור כולו עם מקריא אחד (וקול נוסף למחשב), מה שהוכיח את עצמו כהחלטה מצוינת, לטעמי. כמובן, כל העבודה הזו התבססה על יכולותיהן של כותבות המוצלחות שעלו לגמר פרס גפן - יעל מיכאלי, יעל פורמן, לאורה הדס וקרן לנדסמן.

אז למה "תסכיתי" פרס גפן? גם בגלל ש"סיפורי אודיו פרס גפן" לא נשמע כל כך טוב, אבל כנראה שיותר מהכל בגלל סיבה היסטורית, שגם אחראית בעקיפין להקמת קבוצת מספרי הסיפורים. זה התחיל בקיץ שעבר, בעודי חברה בועד אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה, ואנחנו שוברים את הראש על דרכים לקידום הפרס הספרותי ע"ש עמוס גפן. אהוד מימון, עורך ומתרגם, הציע שנקליט את הסיפורים המועמדים לפרס כפודקאסטים. הייתי ספקנית מאוד בהתחלה - מי ירצה להקשיב לסיפורים מוקלטים? זה עבר מהעולם בשנות השבעים. אבל כל הנוכחים תמכו מאוד ברעיון, והמפיקה שלי אז, קרן לנדסמן, הרימה את הכפפה. זו היתה הקלטה מהירה מאוד כדי להוציא את הסיפורים בזמן, לא קרובה בכלל לאיכות הדברים שאנחנו עושים היום: תנאי הקלטה לא מספקים (בית עם חתולים, שהפריעו תמיד בטייק המושלם), עריכה של כמה מתנדבים שלמדו את תוכנת העריכה לראשונה בסופשבוע מרתוני אחד, וליהוק-בזק מתוך שחקנים שהכרתי מהפקות קודמות, שהקליטו כמה ימים עד אמצע הלילה. אחד מהשחקנים האלו היה ניר קיטרו, שהיה אולי הנלהב מאוד מכולנו מהפרוייקט, והוא שכנע גם אותי שתסכיתים וספרי אודיו הם לא העבר, אלא העתיד. התלהבות דומה גילינו כשסיפרנו על הרעיון (עוד באותו יום) לסתיו דריימן, שאני וניר הכרנו בעבודה על "מותו וחייו של ליאם או'לירי", והשלים את החוליה החסרה בפרויקט - מפיק מוסיקלי, מלחין ועורך. ההתלהבות של שני אלו היתה מדבקת, והתגובות המצויינות שקיבלנו על תסכיתי פרס גפן היו כמו ברכת הדרך להקמת קבוצת מספרי הסיפורים. מאוחר יותר הצטרף אלינו המפיק הנהדר שי שחם, שדאג להתניע את כל הפרויקט ולהכניס אותנו לעבודה רציפה. מהר מאוד מצאתי את עצמי, אחרי שנים של קריאת ספרים וסיפורים מהנייר בלבד - או במקרה הכי גרוע, ממסך המחשב - נסחפת אל העולם של התסכיתים וספרי השמע, והיום אני מקשיבה להם כמעט בכל מקום.

תסכיתי פרס גפן, שעלו היום, בעצם סוגרים שנה למאורע שהוביל להקמתה של קבוצת מספרי הסיפורים, וזו נקודה יפה לסגור גם את הפוסט, ולהזמין אתכם להקשיב, להיסחף בקסם, ולספר לנו מה חשבתם. וכמובן, אל תשכחו להצביע לפרס גפן!

רותם ברוכין.

25.7.09

2009-07-25T11:49:00.000+03:00

לפני יומיים העלינו, בשעה טובה, את הדאבל פיצ'ר של גיא וינר: "הפלוגה הכי טובה", ו"סיפור פיות". זה מצחיק, אבל מבחינת העשייה אנחנו נמצאים כבר הרבה קדימה – לפחות שבעה תסכיתים קדימה! התגובות המעולות שקיבלנו על שני התסכיתים האחרונים גורמות לנו להיזכר בתהליך שעברנו בדרך לתסכית הסופי. את "סיפור פיות" הקלטנו מיד לאחר "גונזזו". אם "גונזזו" היה סוג של פיילוט מבחינתנו, "סיפור פיות" סימן את תחילת הדרך המשותפת שלנו כקבוצה.
בתור הצלע המוסיקלית של הקבוצה, מוטלת עליי אחריות בכל מה שנוגע לאיך שהתסכית נשמע, וזו אחריות לא קטנה – אחרי שעות של עבודת משחק, בימוי ואדמיניסטרציה לא פשוטה, הכול מתנקז בסופו של דבר אל קובץ MP3אחד. קצת על איך שהעסק עובד – אחרי ההקלטות, אנחנו יושבים לתהליך משותף של עריכת החומרים, בחירת הטייקים הטובים ביותר, והנפקת תוצר זמני שעובר אליי – ערוץ אודיו רציף הכולל דיאלוגים בלבד, עדיין ערום מאפקטים ומוסיקה. התפקיד של רותם כבמאית ממשיך הרבה אחרי ההקלטות, כי צריך לבחור את הטייקים הטובים והרציפים ביותר. גילינו שדיאלוגים נשמעים הכי טוב כשהם מוקלטים ברצף, כששני השחקנים (או יותר), מנהלים ביניהם את השיחה כסצנה מתוך הצגה או סרט לכל דבר.
עבור שני התסכיתים האחרונים נדרשתי ליצור שני סוגים שונים בתכלית של אווירה – קצב אורבאני, תל אביבי, מעט הזוי עבור "סיפור פיות", ולעומתו ב"הפלוגה הכי טובה" היה צורך באטמוספרה צבאית, עמוסת זיעה, שקשוקי מתכת ואדרנלין. העשייה שלי מתחלקת לשלושה תחומים: מוסיקה, אפקטים, וסאונד כללי. את המוסיקה אני כותב אחרי התייעצות עם רותם וניר, ולעיתים מוצא בארכיון שלי במחשב קטעי מוסיקה שהוקלטו אבל לא נעשו בהם שימוש. עבור "סיפור פיות", למשל, השתמשתי בעיקר במוסיקה שכתבתי לסרט קצר, ושהבמאי החליט בסופו של דבר לא להשתמש בה (לפחות הוא שילם!). המוסיקה ל"הפלוגה הכי טובה" הוכתבה רבות מהסיפור עצמו –מטאל, מטאל, ועוד קצת מטאל. האלמנט השני, אפקטים, קשור לכל סאונד שמשמיעים עצמים במרחב של הסצנה. דלתות נטרקות, צעדי הליכה, נהמות, בשר שנקרע מעל העצמות – לכל אלו יש סאונד, ואני צריך למצוא אותו. הסאונד הכללי מתייחס לסביבה האקוסטית בה מתקיימת הסצנה – פנים או חוץ? לילה או יום? הרבה או מעט אנשים? צרצרים? רוח? גשם? מדהים איך אפשר לקחת שני שחקנים שהקליטו בחדר קטן ולמקם אותם בשנייה אחת באמצע מדבר, או ברחוב שוקק תנועה.
בימים אלה אנחנו מתכוננים להעלאה של חמישה – כן, חמישה – תסכיתים בו זמנית. הפלא הזה יקרה במסגרת שיתוף פעולה של "מספרי הסיפורים" עם פרס גפן המוענק מדי שנה ע"י האגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה. הסיפורים הוקלטו, ובימים אלה עוברים מקצה שיפורים אחרון. בנוסף, הפרויקט השאפתני ביותר של מספרי הסיפורים עד כה – תסכית רחב יריעה שמזכיר יותר סרט הוליוודי מאשר תסכית – נמצא ממש עכשיו בשלבים ראשוניים של ליהוק. יש למה לחכות.

סתיו דריימן

ברוכים הבאים לבלוג של מספרי הסיפורים

2009-07-06T14:53:00.000+03:00

אנחנו שמחים לארח אתכם כאן.

בבלוג הזה נפרסם עדכונים על סיפורים חדשים שעלו, כמו יקיצה של אילן אשכולי, שמצטרף לסיפור הראשון שהעלינו - גונזזו של יעל פורמן. לשניהם, אגב, תוכלו להאזין בספרייה שלנו.

הבלוג ישמש אותנו גם כדי לדבר אתכם, חובבי התסכיתים באשר הם. אז אם יש לכם מה לומר אל תהססו להגיב.